מר ז'וזף שימל – פרנקופיל, לוּזר שפוטר מעבודתו כמורה מן החוץ בחוג הכושל לתרבות צרפת באוניברסיטה – הולך ומסתגר בהישגהנדל"ני שלו, דירה במרכז ההמולה התל־אביבית בלב פקק תנועה נצחי, שבה הוא מוגן היטב בין חפציו ושכיות־החמדה שלו, תוך השתקה של החוּץ וחסימת מראותיו וזיהום האוויר שבו.
 
הוא חי חיים שבהם "המשימה היחידה שהוא מטיל על עצמו כאדם היא לגור, עם כל תחזוקת הבית ותכולת הבית הכוללת גם אותו"; לדידו הבית הוא־הוא מהות הקיום, "מה שיש לך בחיים הוא מה שיש לך בבית ומה שיש לך בחנייה של הבית". 
 
'ביוטופ' מזמן לנו אנטומיה מבריקה של האבסורדים של 'הזהות הנדל"נית', תופעה ישראלית מובהקת, הנצבעת כאן בגוני הפואטיקה הקסטל־בלומית. ז'וזף שימל, היוצא מדירתו רק לסידורים הכרחיים ולטיולים שמכתיבים לו צרכיו של הכלב דמוי התחש שאימץ, אינו מתרחק מן הסביבה הסמוכה של לונדון מיניסטור, אך סביבה זו מספקת לתצפיותיו הפדנטיות אינספור הומלֶסים ססגוניים, תשליל הזהות הנדל"נית, אשר עושר המאפיינים הייחודיים של כל אחד מהם הוא מתענוגות הספר.
 
כל המשועבדים הללו לנכסיהם (או להיעדר־נכסיהם), יחד עם הדיירים של שני מִגדלי העשירים המככבים בספר, מאפשרים לקסטל־בלום לקטלג שורת קלישאות של "הביוטופ" התל־אביבי. את הריאליזם המוקפד כביכול של תיאורן מלווה קריצה של סוריאליזם עליז ומפתיע.

עלילת הספר מואצת כששימל מתחיל לצאת מן הבית כדי לבַיֵת בישראל עולים מצרפת, ובעיקר כשמתאחדות הזהות הפרנקופילית שלו עם זהותו כבעל בית: הוא יורש בית בנורמנדי. עד מהרה פולשת לחייו ומתנחלת בהם דרמה יוצאת־דופן של נְכָלים, בעלת אקלים פוליטי, ההולכת ומפקיעה ממנו את נכסיו ומותירה אותו כמי שכבר אינו מסוגל להתחבר לעצמו.

בסופו של דבר הופך האנטי־גיבור חדל־האישים של 'ביוטופ' לדמות מעוררת אהדה, שתהפוכותיה נוגעות ללבנו, וגם בזכותו מצטרף הרומאן לשורה הראשונה של ספריה הבלתי־נשכחים של קסטל־בלום.

 El Sr. Joseph Schimmel, un francófilo, un perdedor que fue despedido de su trabajo como profesor en el extranjero en el fallido departamento de cultura francesa de la universidad, se aleja cada vez más de su logro inmobiliario, un apartamento en el centro de Tel Aviv. ajetreo en el seno de un eterno atasco, donde bien protegido entre sus pertenencias y su codicia, silenciando el exterior y tapando sus vistas y la contaminación del aire en él, vive una vida en la que "la única tarea
 
que se impone como persona es vivir, con todo el mantenimiento de la casa y el contenido de la casa que también lo incluye"; según él, la casa es la esencia de la existencia, "lo que tienes en la vida es lo que tienes". tienes en casa y lo que tienes en el estacionamiento de la casa". 
 
'Biotope' nos convoca a una brillante anatomía de los absurdos de la 'identidad inmobiliaria', un fenómeno netamente israelí, pintado aquí en los matices de la poética de Castelbloom. Joseph Schimmel, que sale de su apartamento sólo para los mandados necesarios y para los viajes dictados por las necesidades del perro salchicha que adoptó, no se mantiene alejado del entorno inmediato de la catedral de Londres, sino que este entorno proporciona para sus observaciones pedantes innumerables coloridos vagabundos, la negación de la identidad inmobiliaria, cuya riqueza de características únicas de cada uno de ellos es uno de los placeres del libro.
 
Toda esta gente esclavizada a su patrimonio (o falta de patrimonio), junto a los inquilinos de las dos torres de los ricos que protagonizan el libro, permiten a Castle Bloom catalogar una serie de clichés del “biotopo” de Tel Aviv. El llamado realismo minucioso de su descripción va acompañado de un guiño de surrealismo alegre y sorprendente.

La trama del libro se acelera cuando Schimel comienza a dejar su hogar para instalarse en Israel con inmigrantes de Francia, y sobre todo cuando su identidad francófila se fusiona con su identidad de terrateniente: hereda una casa en Normandía. Pronto su vida es invadida y asentada por un extraordinario drama de delincuentes, con clima político, que poco a poco le expropia sus bienes y lo deja como alguien que ya no es capaz de conectar consigo mismo.

Al final, el antihéroe impersonal de 'Biotope' se convierte en un personaje simpático, cuyas vicisitudes nos tocan el corazón, y también gracias a ello, la novela se suma a la primera línea de los inolvidables libros de Castle Bloom.